עיריית חיפה מרכז תרבות דתי נווה שאנן חיפה מרכז תרבות דתי נווה שאנן חיפה


דלג על ניווט מהיר
ניווט מהיר

הרב הראשון של נו"ש - הרב מרגלית זצ"ל

הרב יחיאל מיכל מרגלית זצ"ל 

הרב הראשון של שכונת נוה שאנן  

קווים לדמותו במלאת 46 שנה לפטירתו[1] 

בכל יום, לאחר שסיימו את עבודתם בבניית נמל חיפה, היתה קבוצת יהודים שומרי מצוות סרה לבית הכנסת "גמילות חסדים" שהיה סמוך לתחנת האוטובוסים. באחד הימים הבחינו המתפללים ביהודי צנום כבן חמישים בלבוש רבני, שהיה יושב ועוסק בלימודו באחת מפינות בית הכנסת. הם ביקשוהו לומר בפניהם שיעור בין מנחה למעריב, והוא ניאות ברצון. לאחר זמן קצר, כשראו את גדולתו בתורה ואת נועם הליכותיו, הזמינו אותו המתפללים לשמש להם רב בשכונתם החדשה שהולכת ונבנית על הר הכרמל – שכונת נוה שאנן. כך נתמנה סבנו, הרב יחיאל מיכל מרגלית זצ"ל, לרבה של נוה שאנן. 

סבא עלה לכהן כרב השכונה לקראת שבת "נחמו" תרצ"ד (1934), שלושה חודשים לאחר בואו לחיפה, וכיהן בה עד יום מותו בשבת פרשת "כי תישא", י"ח באדר א' תשכ"ה (1965), בסך הכל שלושים ואחת שנה. אף על פי שלא היה צעיר, והיה מותש לאחר רדיפות ותלאות ברוסיה, הוא נכנס לתפקידו במרץ נעורים. סבא עסק בכל העניינים התורניים שלהם נדרשה הקהילה המתפתחת בנוה שאנן. כמו כן היה שותף להקמת בית הכנסת רמב"ם במקום הצריף ששכן בו עד אז, והיה מעורב בסדריו ובניהולו, וכן שותף להקמת החינוך הממלכתי-דתי בנוה שאנן. סבא דאג גם לשלמות העירוב, ומדי ערב שבת כיתת את רגליו למטרה זו. השגחתו על חנויות המכולת, האטליזים, המאפיות והשוחטים היתה אינטנסיבית כל ימות השנה, ובעיקר בערב פסח. לפני הפסח התמסר גם לקמחא דפסחא, ומן הדו"חות שהתפרסמו על-ידי המועצה הדתית עלה שנוה שאנן היתה מן המקומות הראשונים באיסוף תרומות. 

לא עבר זמן רב מאז התמנה לרב, ונוסדה הקהילה בחיפה. אז מונה סבא כחבר הרבנות וכדיין בבית הדין הרבני בחיפה – תפקיד שאותו מילא עד מלאת לו שבעים שנה. 

אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעלו בנוה שאנן היתה בניית המקווה. מאמצים רבים השקיע בכך. השגת המגרש, הכנת התוכניות והבנייה, ולאחר שהוקם – הדאגה היומיומית להפעלתו ולתחזוקתו. הוא עצמו דאג להסיק את הדוּד, והרבנית מרת לינה ע"ה, שנשאה בנוה שאנן בזיווג שני, שימשה בלנית. לא בכדי כתב סבא בצוואתו לבני משפחתו: "עליכם לדעת שהעמדתי מקווה טהרה בנוה שאנן במסירות נפש ממש." 

יחד עם זאת היה סבא מתמיד גדול. "לא פסק פומיה מגירסה". תמיד היה יושב ולומד וגם כותב דברי תורה. היה בקי בש"ס, בפוסקים ובתנ"ך, והיה דרשן מושך ומעניין. את יומו היה פותח בארבע לפנות בוקר בלימוד תורה והיה מסיימו בלימוד. היו לו סדרי לימוד קבועים: פרשת השבוע עם מפרשים, נ"ך, משנה, גמרא, דרוש, שו"ת ופוסקים. הרבה מחידושיו העלה על הכתב ב-22 המחברות שנשארו אחריו מתקופת נוה שאנן, זאת בנוסף לספרו "מאירת עינים", שנדפס עוד ברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד 1914), העוסק בחלקו הראשון בסוגיות מתוך הגמרא ואילו חלקו השני מוקדש לדרשות. (כיום נמצא הספר בהישג יד באינטרנט.[2]( 

   

סבא נולד בשנת תרמ"א (1881) ברוסיה הלבנה, להוריו ר' עובדיה ומרת רייזל טריבוּך. בצעירותו נקרא אף הוא בשם משפחה זה, אך לאחר עלייתו ארצה אימץ לעצמו את שם המשפחה מרגלית, בעקבות אחיו הבוגרים שהיגרו עוד קודם לכן לארה"ב. סבא קיים "הווי גולה למקום תורה", והיה תלמידו של ה"חפץ חיים" בראדין ושל ר' חיים (הלוי סולובייצ'יק) בבְּרִיסְק ובסְלוֹצְק. כבר בנעוריו התגלה כעילוי, ואת הסמיכה לרבנות קיבל בהיותו בן שבע עשרה. בהגיעו לפרקו נשא סבא לאשה את סבתנו מרת טויבע ע"ה לבית סרנא, שהיתה בתו של "מגיד מישרים" בקהילת סְלוֹנים ואחותו של הרב יחזקאל סרנא זצ"ל אשר נודע לימים כראש ישיבת "כנסת ישראל" בחברון, היא "ישיבת חברון" שהועברה לירושלים לאחר פרעות תרפ"ט. 

סבא שימש בצעירותו ר"מ בישיבת קָמִינִיץ לִיטְווֹסְק ולאחר מכן ר"מ וראש ישיבת "תפארת ישראל" בקָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסְק. כתב על כך תלמידו המנוח העיתונאי י' ברנשטיין במאמרו "ממה שהיה": "... הוזמן לכהן כראש הישיבה מורי ורבי הרב ר' יחיאל מיכל טריבוך-מרגלית ז"ל, שלאחר עלייתו לארץ שימש כרב בנוה שאנן וחבר הרבנות בחיפה."[3] במכתב תנחומים לאחר פטירתו של סבא, כתב הרב בן ציון פנדלר ע"ה: "אני הייתי אצלו תלמיד מובהק בישיבת קָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסק והרבה למדתי ממנו. אי אפשר להביע במילים את גודל נפשו של רבי זצ"ל ורוב גאונותו בתורה. בשעתו עוד נקרא בשם המשפחה טריבוך כראש הישיבה, והיה מפורסם בכל הסביבה כאיש מופת גדול ונערץ על כל. בספרו "מאירת עינים" הזכיר אותי כמה פעמים באופן סתמי: "הקשה לי תלמיד אחד". זה אני הייתי אז. הייתי בן בית אצלו וסעדתי על שולחנו כשהרבנית טויבע נ"ע היתה עוד בחיים..."  

אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, וחזית המלחמה הגיעה תוך שנה לתוך העיר קָמִינִיץ פּוֹדוֹלְסְק עצמה. הקרבות התנהלו בתוך העיר, התושבים התחבאו במרתפים ובמקומות מסתור אחרים, וסבלו מפרעות ומן התוהו ובוהו שנשתרר בעיר. בחורי הישיבה התפזרו, והישיבה נסגרה. 

לאחר תלאות ונדודים, בהיותו כבן שלושים ושש, התחיל סבא לשמש ברבנות בעיירה הגדולה נָרוֹבְלֶה, לשם הגיע כאשר באמתחתו המלצה מאת רבו ה"חפץ חיים". בעיירה זו עברו על המשפחה כמה שנים רגועות, אולם לא לאורך זמן. התחילו לרדוף שם את המסורת. החרימו את רוב בתי הכנסת, אסרו את השחיטה, הרסו את המקווה, והטילו על סבא מיסים כבדים. לבסוף הוא נאלץ לעזוב את המקום, ועבר משם עם משפחתו לעיירה קטנה, קָאפָּאטְקֶעבִיץ' הסמוכה לעיר מִינְסְק, בתקווה שבמקום קטן ונידח יציקו לו פחות. את פרנסתו מצא שם בדוחק רב ממכירת נרות לשבת ושמרים לאפיית חלות שנרכשו בכסף ששלחו לו אחיו מארה"ב.  

אולם חייו של סבא, כמו חייהם של רבנים אחרים בברית-המועצות שהפכה בינתיים לקומוניסטית, נעשו עד מהרה בלתי אפשריים. לימוד התורה והוראתה נאסרו לחלוטין, והרבנים נחשבו חסרי זכויות אזרחיות והיו צפויים למאסר. ה"חדרים" ללימוד תורה נסגרו, ובמקומם הוקמו בתי ספר יהודיים של ה"יֶבְסֵקִים", שמטרתם היתה למנוע מילדי ישראל כל חינוך יהודי. עד למוסקבה וללנינגרד נדד סבא, שם פנה אל הדרגים הגבוהים ביותר והתחנן שיאפשרו לו ולמשפחתו לצאת את המדינה, אך ללא הועיל. במשך שנתיים תמימות נאלץ סבא לחיות במחתרת, כשהוא נע ונד ממקום מסתור אחד למשנהו, בעוד סבתא ע"ה והילדים הצעירים נודדים בין שתי האחיות הנשואות הבוגרות, כשכל אחת מהן מצטופפת עם משפחתה בחדר אחד בלבד, וכשאי אפשר היה יותר –  הם עברו לצריף מט לנפול בקצה העיר.  

על תקופה קשה זו כתב אבינו ע"ה בזכרונותיו: 

"זכור לי מאותה תקופה שבאו פעמים אחדות לחפש את אבא בלילה, אך הוא לא לן איתנו כי ידע שמחפשים אחריו. ופעם לקח אותי גיסי הבכור, ר' אליהו צפתמן הי"ד שהיה תלמיד חכם וציוני אך לדאבוני לא זכה לעלות לארץ, ועלה עמי לעליית הגג, שם הראה לי את ספרי הקודש שהיו לנו ואת הכתבים של אבא שהחביא שם."  

עוד סיפר לנו אבינו, שבהיותו ילד כבן עשר זיהה פעם את סבא בקרון של חשמלית באחד מרחובות העיר מִינְסְק לאחר שנה תמימה שלא ראה אותו, אך אסור היה לו לגשת אליו מחשש שיתגלה לשלטונות וייאסר. 

רק לאחר השתדלות רבה מצד נציגי הקהילות היהודיות בארץ ובארה"ב, ניאותו השלטונות הסובייטיים לאפשר לכ-200 רבנים, וסבא ביניהם, לצאת את ברית המועצות. רוב הרבנים היגרו לארה"ב, אך סבא הכריז כי "אינו מוכן להחליף גלות בגלות", ועלה ארצה. הורשו להצטרף אליו רק ילדיו שהיו אז בני פחות משבע עשרה שנה. סבתנו הרבנית טויבע ע"ה, לא זכתה לעלות עמו ארצה בשל החמרה במצב בריאותה, והיא נפטרה זמן קצר לאחר מכן. 

לאחר עלייתו של סבא ארצה, היה נחוש בדעתו לא להיות סמוך על שולחנם של אחרים. הוא הלך להתיייעץ עם הראי"ה קוק זצ"ל אשר אמר לו: "לך אל העיר חיפה. בונים שם נמל, היא תהיה בע"ה עיר גדולה, ותושביה יהיו זקוקים לרבנים". הרב קוק אף ציידו בהמלצה לתפקיד זה. בדיעבד התברר שעצה זו היתה מן השמים, וכעבור שלושה חודשים נמצאה לסבא המשרה המכובדת של רבנות נוה שאנן. 

זוכרות אנו באהבה ובגעגועים את ביקורינו בביתו של סבא – קודם ברחוב התיכון ולאחר מכן ברחוב הגליל – בסלון הבית שעמדו בו רק שולחן ומסביבו כיסאות עץ פשוטים, ארון עמוס ספרי קודש, ופלקאט יחיד של תמונות על הקיר שכותרתו "גאוני ישראל ראשונים ואחרונים". סימן ההיכר של הבית עבורנו היה רצפת בטון שנבנתה מחוץ לבית ובצמוד לו, לצורך בניית הסוכה. רצפה זו נמצאת במקום עד עצם היום הזה. עוד בטרם נכנסנו לבית, בלכתנו בסמטא המובילה אליו, היינו רואות מבעד לחלון הדירה שבקומה הראשונה את ראשו של סבא רכון על ספר הלימוד הפתוח שבראש השולחן. כשנכנסנו לבית היה מפסיק מלימודו, מתעניין בשלומנו ומבקש לדעת מה למדנו בשיעור תורה בבית הספר.  

סבא היה נוח לבריות, וזכה לאהדה רבה בקרב חברי הקהילה, שמרביתם היו אף הם יוצאי רוסיה. הוא היה משתתף בשמחות המשפחתיות שלהם, ונענה תמיד לומר בהן "דבר תורה". במוצאי שלושת הרְגָלִים היה פותח בפניהם את ביתו, ולאחר שדיבר באוזניהם בענייני דיומא, היתה הרבנית סבתא לינה, כפי שנקראה במשפחתנו, מכבדת את האורחים בעוגות מעשה ידיה. עם חלק מהציבור היה לומד בשיעורים קבועים, ובהקשר זה זוכרות אנו במיוחד את ידידיו המנוחים ר' אריה בן-צבי וד"ר שטיינר, שהיה גם רופאו האישי.  

סבא היה ציוני בלב ונפש, וראה בתקומת ישראל בארצו את "ראשית צמיחת גאולתנו". אבינו  ע"ה, שהיה איש חינוך וניהל בתי ספר בתקופת העלייה הגדולה ארצה שלאחר הקמת המדינה, נהג להתייעץ עם סבא לגבי הבעיות האנושיות הרבות שבהן פגש במסגרת עבודתו. סבא היה נענה תמיד לתת עזרה ותמיכה לאבא בהחלטותיו ההלכתיות והציבוריות.  

יחד עם סבא עלו לארץ שני ילדיו הצעירים ביותר, בת ובן. הבת היא דודתנו היקרה מרת מלכה עירוני שתחי', האם-החמות של חברי הקהילה יונה ויעקב שפירא, אשר זכתה להקים בארץ משפחה ענפה ומפוארת לדורותיה. 

הבן, אבינו מרדכי מרגלית ע"ה, היה מעמודי התווך של החינוך הממלכתי-דתי בארץ, מקימו של בית הספר התיכון המקיף הדתי בקרית אתא (לימים ביה"ס שח"ם) ומנהלו במשך שנים רבות, שהלך לעולמו בשלהי שנת תשס"ז. 

כמו כן זכו לעלות לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאחר תלאות מרובות, הבת מרת חסיה רוסובסקי-גריץ ע"ה וילדיה, אשר הביאה עימה לארץ גם את אחייניתה נילי תיבל"א, בתה של הבת בריינדל שרמן ע"ה, ואף הן זכו להקים בישראל בתים לתפארת.  

בני המשפחה שנשארו ברוסיה – הבת לובה ומשפחתה הי"ד והבת ויטל ומשפחתה הי"ד – נספו במִינְסְק במהלך מלחמת העולם השנייה. 

תקופת הרבנות בקהילת נוה שאנן היתה התחנה האחרונה בחייו של סבא, וגם הארוכה והשלווה ביותר. כאן זכה לכהן כרב באחת הקהילות היפות ביותר. חסד עשה עמו הקב"ה, והיה בכך משום נחמה על שנות הנדודים והצער. 

יהי זכרו ברוך, ויהי מליץ יושר על בני המשפחה, על קהילת נוה שאנן ועל כל עם ישראל. 



[1] נכתב על-ידי נכדותיו ברוריה, יונה ויהודית לבית מרגלית. אנו מודות למר בנצי כץ על יוזמתו לכתיבת הכתבה.

[2] http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33044&pgnum=1   

 

[3] אברהם רוזן, ח' שריג, י' ברנשטיין (עורכים), קמיניץ-פודולסק וסביבתה, ספר זיכרון לקהילות ישראל, הוצאת ארגון יוצאי קמיניץ-פודולסק וסביבתה בישראל, תל-אביב, תשכ"ה. 

 

הדפסשלח לחבר
ניפגשים במרכז
דרונט בניית אתרים
דלג על בר תחתון
בר תחתון
עבור לתוכן העמוד